תנ"ך על הפרק - אסתר ו - אבן יחיא

תנ"ך על הפרק

אסתר ו

825 / 929
היום

הפרק

בַּלַּ֣יְלָה הַה֔וּא נָדְדָ֖ה שְׁנַ֣ת הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֗אמֶר לְהָבִ֞יא אֶת־סֵ֤פֶר הַזִּכְרֹנוֹת֙ דִּבְרֵ֣י הַיָּמִ֔ים וַיִּהְי֥וּ נִקְרָאִ֖ים לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃וַיִּמָּצֵ֣א כָת֗וּב אֲשֶׁר֩ הִגִּ֨יד מָרְדֳּכַ֜י עַל־בִּגְתָ֣נָא וָתֶ֗רֶשׁ שְׁנֵי֙ סָרִיסֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ מִשֹּׁמְרֵ֖י הַסַּ֑ף אֲשֶׁ֤ר בִּקְשׁוּ֙ לִשְׁלֹ֣חַ יָ֔ד בַּמֶּ֖לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מַֽה־נַּעֲשָׂ֞ה יְקָ֧ר וּגְדוּלָּ֛ה לְמָרְדֳּכַ֖י עַל־זֶ֑ה וַיֹּ֨אמְר֜וּ נַעֲרֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ מְשָׁ֣רְתָ֔יו לֹא־נַעֲשָׂ֥ה עִמּ֖וֹ דָּבָֽר׃וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ מִ֣י בֶחָצֵ֑ר וְהָמָ֣ן בָּ֗א לַחֲצַ֤ר בֵּית־הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַחִ֣יצוֹנָ֔ה לֵאמֹ֣ר לַמֶּ֔לֶךְ לִתְלוֹת֙ אֶֽת־מָרְדֳּכַ֔י עַל־הָעֵ֖ץ אֲשֶׁר־הֵכִ֥ין לֽוֹ׃וַיֹּ֨אמְר֜וּ נַעֲרֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵלָ֔יו הִנֵּ֥ה הָמָ֖ן עֹמֵ֣ד בֶּחָצֵ֑ר וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ יָבֽוֹא׃וַיָּבוֹא֮ הָמָן֒ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לַעֲשׂ֕וֹת בָּאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֣ץ בִּיקָר֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר הָמָן֙ בְּלִבּ֔וֹ לְמִ֞י יַחְפֹּ֥ץ הַמֶּ֛לֶךְ לַעֲשׂ֥וֹת יְקָ֖ר יוֹתֵ֥ר מִמֶּֽנִּי׃וַיֹּ֥אמֶר הָמָ֖ן אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּיקָרֽוֹ׃יָבִ֙יאוּ֙ לְב֣וּשׁ מַלְכ֔וּת אֲשֶׁ֥ר לָֽבַשׁ־בּ֖וֹ הַמֶּ֑לֶךְ וְס֗וּס אֲשֶׁ֨ר רָכַ֤ב עָלָיו֙ הַמֶּ֔לֶךְ וַאֲשֶׁ֥ר נִתַּ֛ן כֶּ֥תֶר מַלְכ֖וּת בְּרֹאשֽׁוֹ׃וְנָת֨וֹן הַלְּב֜וּשׁ וְהַסּ֗וּס עַל־יַד־אִ֞ישׁ מִשָּׂרֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַֽפַּרְתְּמִ֔ים וְהִלְבִּ֙ישׁוּ֙ אֶת־הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֣ץ בִּֽיקָר֑וֹ וְהִרְכִּיבֻ֤הוּ עַל־הַסּוּס֙ בִּרְח֣וֹב הָעִ֔יר וְקָרְא֣וּ לְפָנָ֔יו כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּיקָרֽוֹ׃וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ לְהָמָ֗ן מַ֠הֵר קַ֣ח אֶת־הַלְּב֤וּשׁ וְאֶת־הַסּוּס֙ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבַּ֔רְתָּ וַֽעֲשֵׂה־כֵן֙ לְמָרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֔י הַיּוֹשֵׁ֖ב בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֑לֶךְ אַל־תַּפֵּ֣ל דָּבָ֔ר מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃וַיִּקַּ֤ח הָמָן֙ אֶת־הַלְּב֣וּשׁ וְאֶת־הַסּ֔וּס וַיַּלְבֵּ֖שׁ אֶֽת־מָרְדֳּכָ֑י וַיַּרְכִּיבֵ֙הוּ֙ בִּרְח֣וֹב הָעִ֔יר וַיִּקְרָ֣א לְפָנָ֔יו כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּיקָרֽוֹ׃וַיָּ֥שָׁב מָרְדֳּכַ֖י אֶל־שַׁ֣עַר הַמֶּ֑לֶךְ וְהָמָן֙ נִדְחַ֣ף אֶל־בֵּית֔וֹ אָבֵ֖ל וַחֲפ֥וּי רֹֽאשׁ׃וַיְסַפֵּ֨ר הָמָ֜ן לְזֶ֤רֶשׁ אִשְׁתּוֹ֙ וּלְכָל־אֹ֣הֲבָ֔יו אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר קָרָ֑הוּ וַיֹּ֩אמְרוּ֩ ל֨וֹ חֲכָמָ֜יו וְזֶ֣רֶשׁ אִשְׁתּ֗וֹ אִ֣ם מִזֶּ֣רַע הַיְּהוּדִ֡ים מָרְדֳּכַ֞י אֲשֶׁר֩ הַחִלּ֨וֹתָ לִנְפֹּ֤ל לְפָנָיו֙ לֹא־תוּכַ֣ל ל֔וֹ כִּֽי־נָפ֥וֹל תִּפּ֖וֹל לְפָנָֽיו׃עוֹדָם֙ מְדַבְּרִ֣ים עִמּ֔וֹ וְסָרִיסֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ הִגִּ֑יעוּ וַיַּבְהִ֙לוּ֙ לְהָבִ֣יא אֶת־הָמָ֔ן אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֖ה אֲשֶׁר־עָשְׂתָ֥ה אֶסְתֵּֽר׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

בלילה ההוא וגומר היה מהשגחת ה׳ על עמו להסיר שינה מעיניו. והיה נראה לו כאלו השמים ממעל והארץ מתחת היו נדים ונעים. ומה שאכל ושתה לא הועיל לו. ואדרבא כל איבריו היו מזדעזעי׳ באופן שהיה הופך על צדיו בצער גדול. וחשש פן נועץ עצה רעה מגדוליו עליו כאשר עשו בגתן ותרש. וזה על רעה קבלו ממנו. או על טובה אשר היה חייב לגמלם. ולמען חקור מזה אמר להביא את ספר הזכרונות ויהיו נקראים לפניו. וכן כדי שמתוך הנאת שמעו הזכרונות והקורות ינוח וישקוט מהרעדה אחזתו.וימצא כתוב מה שהיה מבקש. והוא כי מצא הטובה אשר עשה עמו מרדכי אשר הצילו ממיתה משונה באשר הגיד רעת בגתן ותרש. ולא נמצא שום תגמול אליו על ככה. ולכן —תכף נבהל המלך. ושאל אם באולי נעשה יקר וגדולה לו על זה ונשכח לכותבו.יקר הוא הכבוד. וגדולה הוא העושר.וענו כי לא נעשה עמו דבר.ותכף הסכים המלך שלא יפסל בלינה תגמול מרדכי למען כל העם ילמדון לגלות למלך הרע המעותד עליו ביודעם כי לא יאבדו כי הנה שכרם אתו. ופעולתם לפניו כאשר עשה עם מרדכי היהודי. ולכן שאל תכף מי בחצר מגדוליו להוציא הדבר אל היש. וקרה המקרה טהור היות המן בחצר כי הסכי׳ בעצת אשתו לאמר למלך לתלות מרדכי למען יכנס אל המשתה שמח.ולכן נעריו השיבוהו היות המן שם. אשר צוה שיכנס תכף והמלך נתיעץ עמו כמנהגו תמיד להיותו חכם חרשים ומגדולי יועציו.והמן אשר היה חכם והיה רואה היות מזלו למעלה ראש. וראה שהמלך לא גילה לו בתחילת שאלתו מי הוא אשר המלך חפץ ביקרו כמנהגו עמו בפעמים האחרים. ושזה היה בסוף הלילה אשר לא דבר עם שום אדם אחר. אחרי פרידתו מעמו. וכל סודות המלך כמאז היו גלים אליו. וידע כי לא היה לב המלך להטיב לזולת כי לא דבר לו מאומה על ככה. ולכן חשב וגזר אומר בלבו כי חפצו לעשות יקר. היה אליו ולא לזולתו. וזה להיותו כרוך אחר אהבתו. ולילה ויום לא יחשה מלהגדילו ולכן יעצוהו. לעשות לזה אוהב המלך הגדולה והכבוד אשר אחריו אין למעלה ממנו. כי מזולת זאת כל שאר המדרגות מהגדולה היו אליו. וכן כי דת הפרסיים היה כי כל הלובש לבוש המלך ורוכב סוסו. היה מותר לו לשפוך דם המבזה אותו בלי רשות המלך. למען יוכל לתלות את מרדכי בלי רשות.יביאו לבוש מלכות וגומר רוצה לומר המלבוש אשר לבשו המלך והסוס אשר רכבו המלך ביום אשר נמלך ואשר נתן הכתר מלכות בראשו הפעם הראשונה.ויולבש ויורכב על ידי איש והוא היותר שלם משרי המלך. ושיהיה מיוחס ומהפרתמים וזה יהיה בפומבי וברחוב העיר. וילך כן בכל העיר כדי לפרסם הדבר. ויען כי למלך ביום מלכותו לא נעשה יותר מזה ובמה יודע איפה מעלתו על הזולת. אמר כי יקראו לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו. באופן שכבוד המלך במקומו יהיה עומד. והכבוד הנעשה לזה היא להשפעה הושפעה מאת מעלתו עליו. וכל זה יעץ ואמר בחשבו כי אליו היה מגיע כל הכבוד הזה.ויאמר המלך וגומר לפי שהמן גמגם במצות המלך ואמר כי להיותו יהודי ומן הגולה לא היה נאות לכבוד גדול כזה אבל ראוי לכבדו באופן אחר וביקר וגדולה גדולה אבל לא כזה. אחרי אשר המלך חייבו אליו לעשות כן במצות עשה.ובאומרו ועשה כן למרדכי היהודי. חייבו שנית במצות לא תעשה שאל יפל דבר מכל אשר אמר לענשו אם יעבור על מצותו בעשה ולא תעשה. ולכן על כרחו שלא בטובתו בחימה רבה וחרפה רצופה עשה את כל הכבוד הלז הוא בעצמו למרדכי היהודי.ותכף מרדכי שב אל שער המלך למקומו ולשקו ותעניתו ולבקש מאל על עמו. ולא נתגאה עם כל הכבוד הלז.והמן נדחף אל ביתו. רוצה לומר הלך במהירות גדול כאלו היה דחוי לברוח מן הבושה והכלימה שאחזתו. ובמקום שהיה הולך בתחילה כשרים לאט לאט עקב בצד גודל הלך לו במהירות ודחיפה רבה ובאבלות כי ראה ברעתו ובמקו׳ שהיה רוצה להשפיל מרדכי הושפל הוא לפניו.וחפוי ראש כי כסה ראשו ופניו עד הגיעו לביתו מפני בושת המביטים אליו על הנעשה.ותכף סיפר לאוהביו וזרש אשתו אשר קרהו. ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו. כי זרש לא הקדימה הדיבור כאשר עשתה בראשונה בתתה העצה. להיות כי נמצאה עצתה היותה נבערה. וכן מכל אוהביו אשר דברו קודם וקיימו עצת זרש. לא דברו עתה כי אם החכמים שבהם.אם מזרע היהודים וגומר אם זה נגזר מאמת. כמו אם תם הכסף וגו׳ ורוצה לומ׳ באמת נראה היות מרדכי מזרע היהודי׳ הנמשלי׳ לעפר ארץ ולכוכבי השמים לרמוז שאם ירדו עד עפר יעלו בכח אלהיהם עד הככבים לשים קינם שם. וכן קרה לו כי אחרי השפלתו עד עפר מצד מעלתך. החילו׳ לנפול לפניו להגבהתו וכאלו אתם בכפי מאזנים וכאשר זה קם זה נופל. ולכן עצתנו הנכונה אליך שלא תטפל ללחום עוד עמו כי לא תוכל לו. ולא די זה רק שאם לא תשלים עמו נפול תפול לפניו נפילה אחר נפילה. ולכן טוב הוא שתשתוק אתה ולא תעיקהו למען גם הוא לא יעיקך.עודם מדברים וגו׳ כי המן מרוב צרתו שכח ללכת מעצמו אל משתה המלך אשר היה קרוא בו. ולכן הוכרח המלך לשלוח בעד׳ ובבהלה וכמעט כמעט כעס. בהצטרכו להמתינו ללחום לחם. ולו משפט ההמתנה.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך